בריאת השמים - מה קרה ביום השני?

בריאת הרקיע

איך ניגשים לסיפור הבריאה? - תקציר הפרקים הקודמים

בדפים הקודמים בבלוג זה, ניסיתי להציע גישה מסוימת ללימוד סיפור הבריאה בספר בראשית. סיפור זה נראה על פניו פשוט, אך כשיודעים לשים לב לכתוב עצמו, מוצאים קשיים רבים, שאינם נפתרים בקלות. הצעתי שהסיבה לקשיים אלו כרוכה בעצם הניסיון שלנו להבין באמצעות ההיגיון תופעות ראשוניות נטולות סדר, חסרות היררכיה ומעורבבות. פעמים רבות, כשאנחנו באים ללמוד את מעשה הבריאה, מתעוררת בנו הנטייה להקביל את מה שכתוב במקרא עם דברים שאנחנו יודעים היום ומכירים מהטבע או מהמדע. אלא שאז אנחנו לא מאפשרים לרעיונות חדשים לעלות מתוך הקריאה.

 הדרך שלי ללמוד את הכתוב דומה לקריאה במפה. ההתייחסות היא לביטויים מיוחדים, למילים שמפנות אותי לאזורים אחרים בגלובוס הידע של התנ"ך. מדרשי חז"ל עומדים לעזרתי במסעות אלו, ומסמנים לי בליטות שיש להתייחס אליהן בטקסט המקראי. עקרון מפתח אחד שהופיע עוד בשלב שאילת השאלות על הבריאה הוא העיקרון של - אין מוקדם ומאוחר.

הועלתה האפשרות שבמונחי הבריאה הכל קיים כבר, והוא מוסיף ומתקיים שוב מחדש, ובמקביל גם יוצר את הזמן. מכאן משתמע שביום הראשון לבריאה, המופיע בבראשית פרק א', לא רק ששמים וארץ קיימים במלואם, אלא גם האדם כבר קיים! כשמצוין היום השישי במקרא, האדם לא נברא בו בפעם הראשונה, אלא זוהי הופעתו השלמה - הוא נהיה מה שהוא בשלמות, בעולם המעשה והחומר. מעניין, אם כן, לזהות שלבים בהתפתחות האדם עוד בימים שקדמו ליום השישי, שהרי התפתחות זו התקיימה בד בבד עם בריאת הטבע, וייתכן שהיו לכך השפעות והשלכות.

עקרון מפתח שני הוא שיש ללמוד את הבריאה באמצעות טקסטים מקראיים נוספים, ויש רבים כאלה. מקום אחד בתנ"ך שהתחלנו להיעזר בו, ונסתייע בו גם בהמשך, הוא הנאום של משה ערב הכניסה לארץ כנען בפרשת ואתחנן, ספר דברים פרק ד'. כמה עניינים מרכזיים מופיעים שם, כמו למשל - יסוד הציווי המהווה את מנגנון הפעולה של הבריאה.

טרם הזכרנו את עניין הראייה והשמיעה, המודגש ביותר בנאום של משה. כבר אומר בקצרה, שעל אף היותם חושים של האדם, הם גם קשורים ליסודות הראשוניים של הבריאה - האור והקול. שימו לב שהקול לא מופיע בסיפור הבריאה בפרק א', אך הוא מופיע בפרק ג', מיד לאחר התיאור של חטא האדם ועץ הדעת.

לי אין ספק, שהחטא הוא חלק מסדר הבריאה, ושהקול קשור למציאות שנהייתה בצמוד לחטא. מציאות זו כנראה באה להניע תיקון. זכרו את היסוד המשמעותי של הקלקול והתיקון הנזכר בנאום של משה ביחס לישראל. אותו יסוד, כך אמרנו, מצוי גם בלב ליבה של הבריאה. לכל זה נגיע בהזדמנות נוספת.

בינתיים, נמשיך ללכת בעקבות חז"ל, המדברים על הפסוק "כי שאל נא לימים ראשונים" בנאום משה. התחלנו לעסוק בחלק הראשון של המדרש, המעלה שאלה לגבי הזמן בבריאה - האם היה, מתי היה. בנושא זה דובר בפרק הקודם, החלק השני של ביאור הזמן ומשמעות הבריאה. מעבר לשאלת הזמן, עולים עוד כמה קשיים בקריאת אותו הפסוק, שעליהם החכמים מצביעים ומבקשים להתעכב, והמדרש עובר לשלב ב'.

קצות שמים

בפסוק "כי שאל נא לימים ראשונים" יש לפחות שלוש התייחסויות שונות לזמן; הימים הראשונים היו - א. לפניך ב. למן היום שנברא אדם על הארץ ג. למקצה השמים ועד קצה השמים. על "לפניך" דובר כבר בחלק הראשון של עיסוקנו בזמן ובבריאת העולם. כעת, נותרו שני הקטעים האחרונים של הפסוק - אדם על הארץ ו - קצות השמים. כבר נשים לב, שכשהם באים ברצף בפסוק, אז יש לנו מציאות שבה קיימים - ארץ, שמים ואדם.

השאלה הבאה של חז"ל היא - למה צריך לציין את הזמן של בריאת האדם על הארץ, אם גם ככה מה שמבקש מאיתנו משה הוא ללכת מקצה השמים עד קצה השמים? כשההוראה היא ללכת מקצה ועד קצה, משמע שעלינו להקיף הכל, ולכן - למה ראה הכתוב צורך מיוחד להזכיר גם את האדם בפסוק? בתוך השאלה חבויים עוד קשיים, כגון: מה זה אומר - ללכת לאותם ימים ראשונים שהם מקצה ועד קצה?

וכן, כשמדברים על הליכה אחורנית בזמן (שאילה לימים ראשונים), ראוי להשתמש בביטויים המציינים זמן, כמו למשל - "מאז ועד היום" או כמו שהצעתי בפוסט קודם - מיום ראשון עד יום שלישי. מדוע בחר המקרא בביטוי - "ולמקצה השמים ועד קצה השמים", שאין בו כלל תיאור של טווח זמנים? ובכלל - מה משמעותו של ביטוי זה?

בהמשך המדרש, שנפנה לראותו במלואו בהמשך, חכמים מזהים את המונח "קצה" עם המושג - "סוף", הרומז באמת על איזה רצף כרונולוגי. ואולם יש לשים לב, שגם אז "מקצה השמים ועד קצה השמים" מתאר מציאות שהיא מסוף עד סוף, ולא מהתחלה עד סוף! דיברתי כבר בעבר על עולם נברא שאין לו התחלה, וכעת מוצגים לנו שמים שיש להם שני סופים.

הבריאה ביום השני

בצבוץ של תשובה נוכל לקבל, אם נקרא את מה שכתוב בבראשית פרק א' על בריאת הרקיע ביום השני. שם, הרקיע שנקרא שמים, מבדיל בין "המים אשר מתחת" ובין "המים אשר מעל". משמעות הדבר היא שבפעם הראשונה יש לנו בעולם - מתחת לעומת מעל, עם חציצה ביניהם. אותו חוצץ, אותו קו מבדיל, הוא גם זה שיוצר לנו שני כיוונים במרחב. בשעה שקיימים אלה, נקבע היום השני, שלפניו אין זמן כלל. עד שאין יום שני שיתייחס ליום האחד, לא ניתן לדבר על זמן. אם כן, לעולם אין התחלה כפי שאמרנו, ועל תחילת הזמן ניתן לדבר רק כשלפנינו - שני סופים מרחביים של שמים. נבאר זאת עוד.

במדרש אחר חז"ל מסבירים את ההיגיון שעומד מאחורי השם - "שמים", ואומרים - "ששם מים". המים קיימים במקום מסוים, המתייחס למקום שני שהוא תמיד - שם, וגם בו יש מים. כך עומדים זה מול זה המים, משתקפים זה בזה אך נפרדים. נפרדים, ולכן מסוגלים להשתקף זה בזה. בינתיים מתכונן לו עולם שבו הכל זהה והדדי, וזאת בזכות היווצרותם של שני מקצים, שני סופים. ייתכן אפילו שהזוגיות הזו שבה מיוצגים השמים, היא המאפשרת תקשורת מכל סוג שהוא. ניתן לומר שבשעה שנברא הרקיע, נבראה גם התקשורת, אותה תמסורת הולכת ושבה של אותות המצויה בהשתקפות ההדדית. מסוף ועד סוף, מקצה לקצה.

מה הקשר בין היווצרות הזמן ובין בריאת הרקיע? - יש לי השערה לגבי זה. ביום האחד נברא האור. אני נוטה לתאר אור זה ככוח אחיד ושלם, הקיים ללא חלוקה, וללא זמן ומרחב. בשעה שנברא הרקיע, ונוצרה חלוקה בין דברים זהים - מים ומים, כשהוגדרו טווחים והועמד קו מבדיל ביניהם, סבורני שאז נשתבר האור ברקיע. השתברות זו של האור גרמה להופעה מקוטעת שלו, וצורת הופעה זו מהווה את הזמן. לפי ההגדרה שלי, אם כן, זמן = מקטעים של אור. נוסף על כך, סבורני שהשתברות האור ברקיע אף הולידה אנרגיית קול, או גרמה לחלקים מן האור להופיע לעתים כגלי קול. האור והקול מעורבים בבריאת העולם ללא הרף, למן היום השני ואילך.

הרקיע והאדם

מה שייכים קצות השמים לבריאת האדם?

- כך שואלים חז"ל, וכך הם משיבים במדרש:

"דאמר רבי אלעזר: אדם הראשון - מן הארץ עד לרקיע..." - רבי אלעזר קורא את הפסוק בדברים פרק ד' באופן הבא - אלוקים ברא את האדם "על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים". קצות השמים מוסבים על האדם בבריאתו. האדם, ולא השמים, הוא הנושא המרכזי בפסוק. לדברי רבי אלעזר, האדם היה בעל קומה גבוהה, כנראה. הוא ממשיך ומוסיף - "וכיון שסרח (האדם חטא), הניח הקדוש ברוך הוא ידיו עליו, ומיעטו (הקטין אותו), שנאמר: 'אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפכה' (ציטוט מתהלים, מזמור קלט')". רבי אלעזר שולח אותנו לספר תהלים, על מנת שנקבל אבני דרך ורמזים בטקסט נוסף בתנ"ך.

המדרש מביא דעה שנייה של חכם אחד המכונה - רב, ודבריו מובאים על ידי רב יהודה, וזה לשונם: "אדם הראשון - מסוף העולם ועד סופו היה." רב מתייחס לביטוי שדיברנו עליו קודם "ולמקצה השמים ועד קצה השמים", וגם הוא מסב אותו על האדם. הוא מוסיף, כמו חברו, ואומר: "כיון שסרח, הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו, ומיעטו, שנאמר: 'ותשת עלי כפכה'." גם רב שולח אותנו לאותו מזמור בתהלים. ראוי שנשים לב, ששני החכמים האלה מתארים תהליך של התמעטות אצל האדם, וסבורים שהיה מצב קיומי ראשוני של האדם, השונה מזה שאנו מכירים וחווים.

לגמרא חשוב לחתום את החלק הזה במדרש במשפט, המובא כאן בתרגום חופשי מארמית: אם כך הקשו חלקי הפסוק זה על זה, שניהם באים לומר דבר אחד. מה באים לומר חלקי הפסוק, בשעה שהם יוצרים קושי הדדי? אולי נצליח לענות על שאלה זו תכף. לפני כן, חשוב להבחין בלשון התלמוד.

ראינו בעבר, שהלימוד השלם של מעשה הבריאה במסכת חגיגה, בחלק הראשון של המדרש אותו אנו לומדים כעת, פותח במשפט - "כי שאל נא... יחיד שואל, ואין שניים שואלין". גם כאן, הגמרא בוחרת להדגיש לנו, שמדובר בשני חלקים, הבאים למסור לנו דבר אחד. המעבר משניים לאחד הוא כנראה מוטיב חשוב, ואות לבאות. כמובן, שמצוי בו גם רמז לעניין ההדדיות והזוגיות המאפיינות את השמים, ולעניין היום האחד, העובר למציאות של זמן שבה שני ימים.

משהו נוסף שמיד בולט בקריאה של המדרש הוא הביטוי - "אחור וקדם", המופיע במקור בתהלים. בחלק הראשון של המדרש אומרים לנו חכמים - אל תשאלו מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. הצענו, שחז"ל מפרשים כך את דברי משה לקהל ישראל. בשעה שהוא אומר להם לשאול לימים ראשונים, הוא כבר מודיע להם, שבהליכה אחורנית הם יצטרכו להסתגל למגמה של איבוד הכיוון וערבוב הזמן. כעת, כשאנו מתמקדים ביום השני, לפתע מופיעים למולנו - מתחת ומעל, ולפי המדרש - גם אחורה וקדימה. האחור והקדם אינם רק ציוני זמן, אלא סימוני צדדים - לפנים ולאחור.

האם נמצא גם את השמים במזמור קלט' בתהלים?

- ועוד איך, ואף יותר מכך. אם תעיינו בתהלים קלט', תוכלו לראות את המעבר מן היום האחד לימים ברבים. עניין זה מפורש בפסוק טז' - "ימים יוצרו ולא (ולו) אחד בהם". כמה פסוקים לפני כן, מתואר במזמור מצב שבו לא ניתן כמעט להבדיל בין אור ובין חושך, אולי מכיוון שאין עדיין מרחב. בהמשך, לאחר שימים יוצרו, כתוב במזמור - "הקיצותי ועודי עימך". הקיצותי מזכיר את אותם קצות שמים.

עדיין נשאלת השאלה - איך קשור האדם לכל אותם תהליכים? עבורי, הביטוי "אחור וקדם" מיד מתקשר למדרש נוסף בגמרא, שבו טוענים החכמים כי האדם היה יצור עם שני פרצופים, זכר ונקבה, שהיו מחוברים זה לזה באמצעות הגב. הביטוי "הקיצותי ועודי עימך", מזכיר לי גם, באותו הקשר, את הניתוח המתואר בבראשית פרק ב', שבו נבראת האישה מצלע האדם בזמן שהוא ישן.

חז"ל מסבירים, כי צלע בעברית תנ"כית היא - צד, ובתהליך בריאת האישה, למעשה, הופרדו שני צדדים של האדם זה מזה, על מנת שיוכלו לבוא זה כנגד זה. כשהאדם מקיץ מתרדמתו, האדם מזהה את האישה בעצמו. כך, כפי שהמים עומדים מופרדים זה מזה על ידי הרקיע, ובזכות ההבדלה קיימת הדדיות, השתקפות ותקשורת של אותות בעולם, גם האדם עובר תהליך של הפרדה לצורך יצירת הדדיות של פנים מול פנים, זה כנגד זה.

איך קשור לכאן חטא האדם?

במדרשים נוספים חז"ל נוהגים לסמן את מקור החטא של האדם בשלבים מוקדמים מאד של יצירתו. אחד מן השלבים האלה הוא שלב סגירת הבשר על מקום הניתוח, שממנו נלקחה הצלע לבניית האישה. כבר שם מזהים חז"ל קלקול, ופסוקים מעטים לאחר מכן, הכתוב אכן עובר לסיפור חטא עץ הדעת. ייתכן, שסגירת הבשר על מקום החסר, יצרה מראית עין של שלמות, שאין עמה אפשרות ליחסים של הדדיות. כשיצור סבור שהוא שלם, הוא אינו פועל לגשר על הפער, והוא לא מבקש לתקשר עם מי שדומה לו. הוא עלול לתקשר עם מי שאינו דומה לו, כפי שקרה.

לא נתעכב כעת על החטא עצמו. רק נאמר כך - ההתמעטות של האדם קשורה למעבר מן היום האחד למציאות הזוגית של השמים והיום השני. היא כרוכה, כנראה, בכישלון של האדם להתמיד בחוויה של אחדות בתוך עולם של זוגיות והפרדה. ובמקביל לכך, מתרחשת גם התמעטות של האור, אולי בתהליך של השתברות במרחב, היוצרת גם זמן. מדהים לראות, כפי שכבר הזכרתי למעלה, שמיד בסמוך לחטא האדם, כתוב: "וישמעו את קול ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום". הקול הזה, לדעתי, נוצר ברגע השתברות האור ברקיע ויצירת הזמן, אפילו שאינו בא במפורש בפסוקים שבפרק א' בבראשית.

אנא, פתחו את האפשרות, שהאדם היה כבר קיים ביום האחד לבריאה, ושהשינויים אותם הוא עובר מתרחשים במקביל לימי הבריאה הבאים.

בהמשך הגמרא שבה אנו דנים, חז"ל מוסיפים שבמצב הראשוני של האדם, לא רק שהוא היה מסוף העולם ועד סופו, אלא שהוא ראה את העולם מסופו ועד סופו, וזאת באמצעות - האור של היום הראשון. המשך המדרש, שנראה בהרחבה בפוסט הבא, מתאר תהליך של גניזת האור במעשה הבריאה, והוא גם מתייחס לשני דורות של רשעים, המוזכרים בסוף מזמור קלט' בתהלים. אנו נחזור לפסוקים אלה בעתיד.