בריאת המאורות והאור הראשון

תהליך הבריאה והתמעטות האור

אנחנו הולכים אחורה אל הימים הראשונים של הבריאה, ומגלים שאנחנו משייטים לנו ביקום שטרם נברא, אך באופן מוזר הוא כבר קיים. נוהגים להסביר לנו שהבריאה היא תהליך התארגנות של כוחות ועצמים שכבר היו מוכנים מבעוד מועד. ייתכן, אך חשוב לזכור שהתארגנות זו של יסודות, אחד כנגד השני, היא זו שעושה אותם למה שהם. נכון, בעיניי, לאפיין את הבריאה כסדר הכרוך באי סדר. הסדר נוצר לרגע, ושוב מתפזר, ומתכונן מחדש באופן שלם יותר, ושוב נפגם כדי לעלות בקאמבק מבריק יותר.

במאמר הקודם בבלוג זה הצגתי מדרש של חז"ל, שבו הם מתארים מצב ראשוני של קיום אנושי, שנראה לאנשים כמונו כמצב מזהיר. האדם התחיל כיצור ענק מימדים, רגליו על הארץ וראשו ברקיע, והוא מקיף את כל העולם כולו. חכמינו מתארים תהליך של הקטנה והתמעטות של האדם כתוצאה מחטאו. לפי הגישה שבה פתחתי את המאמר היום, אותה פגימה של האדם, היא האפשרות היחידה שלו להגיע בסופו של דבר למדרגה גבוהה יותר מזו שבה התחיל. משהו ברקמת חייו של האדם נפרם, על מנת לשוב ולהיתפר בדרך חדשה. המשך המדרש, שאותו נראה הפעם, מדבר על התמעטות נוספת שהתרחשה בטבע, ואירעה במקביל לירידתו של האדם.

הגניזה של האור הראשון

מבוא למדרש

המשך המדרש במסכת חגיגה, שבו החכמים דנים בהיבטים שונים של בריאת העולם, ושבו התחלנו לדבר במאמרים קודמים, מעלה שאלה נוספת על הכתוב בפרשת בראשית. רובנו שאלנו אותה בעצמינו או נשאלנו עליה כבר בילדותינו או בנערותינו, והיא - אם אלוקים ברא את האור ביום הראשון, מדוע הוא חוזר ובורא מאורות ביום הרביעי? בעצם השאלה נמצאת כבר הנחת היסוד, שמדובר באותו אור, או במילוי של אותו צורך בעולם - הצורך בתאורה.

אכן, החכמים במדרש חותמים קטע זה באמירה המציינת, כי מאורות היום הרביעי נבראו ביום הראשון, ורק נקבעו ברקיע ביום הרביעי. העיקרון שאותו ראינו במאמר על הזמן ומשמעות הבריאה חלק ב', טמון בחתימה זו: מה שנברא כבר קיים במובן מסוים, הבריאה היא מעשה שקורה תמיד, ואי אפשר למקם אותו על ציר כרונולוגי. אך עקרונות הם לא מספיק מחייבים תמיד, ולכן חשוב לראות את הדברים גם בפסוקים עצמם - בראשית פרק א'.

שאלות על המקרא

כשרואים את הכתוב מול העיניים, אפשר לעמוד על דקויות חשובות. הדברים נראים שונה. ביום הראשון קיימים כל מיני כוחות וגופים, שאיננו בטוחים מה הם - שמים וארץ, תוהו ובוהו, חושך, רוח, מים, אור, יום ולילה. האור נברא בציווי "יהי", ונהייתה גם הבדלה בין אור ובין חושך. ביום הרביעי המאורות נבראים בציווי "יהי", ויש להם תפקיד - להבדיל בין אור ובין חושך, שהם היום והלילה, ולהאיר על הארץ. לאור הכתוב, עולה קושי על החתימה של חז"ל. המאורות נבראים בציווי נפרד השייך ליום הרביעי, ונראה שהם מתקיימים כמשהו נפרד מהאור, כיוון שיש להם תפקיד ביחס לאור - להבדיל בינו ובין החושך.

בהערה צדדית: לא ממש ברור שהחושך והאור זהים ליום וללילה, כשקוראים את תיאור היום הרביעי בבראשית. קיימת אפשרות שהביטוי - "ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה", לא מורה על קריאה בשם, אלא על הקצאה של שטח פעולה, על ייעוד. האור נועד אל היום, והחושך נקרא לשרת בלילה. ההקצאה הזו של תפקידים ושטחים ממשיכה לאורך ימי הבריאה: הרקיע נקרא אל השמים, המים נקראים אל הים, הארץ נקראת אל היבשה. זה מזכיר במעט תיאוריות בפיזיקה העוסקות בכוח המשיכה וביחסים שבין כוחות, המסייעים למקם גופים במרחב באופן קבוע, פחות או יותר.

למאורות במקרא יש תפקידים רבים, אך הם לא "נקראים". יותר מזה, נראה שתפקידם העיקרי הוא ההקצאה עצמה. המאורות קובעים משמרות של יום ולילה, יוצרים זמנים (חודשים ושנים) ומשמשים כאותות. בשילוב הידע שיש לנו היום, משמעות הדבר היא שהכוכבים, הירחים והשמשות הקבועים בחלל, לא רק מקיימים ביניהם יחסי כוחות, אלא מאפשרים את עצם ההקצאה של מקום מסוים במרחב לכל גוף, ובכלל זה - להם עצמם, ואולי גם מגדירים לעצמם קצבי הקפות וסיבובים. אפשר לראות אותם אף כשומרי הסף והסדר, המבנה וה"ביט".

אז מה ביקשו חז"ל למסור לנו, כשאמרו - המאורות הן אותו האור של היום הראשון? בנוסף - אם המאורות הם האור, אזי - כיצד יכולים המאורות להבדיל בין עצמם ובין החושך? ומדוע לא נבראו המאורות מלכתחילה כבר ביום הראשון? הפרש הזמן הזה בין היום הראשון ובין היום הרביעי - מדוע הוא קיים בכלל? בשביל לענות על שאלות אלו, אולי כדאי שנראה את המדרש כולו, שלב אחר שלב.

המדרש - שלב א'

כך אומר רבי אלעזר: "אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו." - במאמר על בריאת השמים ראינו שחכמינו טוענים שהאדם היה מסוף העולם ועד סופו, וכעת מתברר שהייתה לו גם תפישה מקיפה כל, בזכות אותו אור ראשון. כפי שחז"ל תיארו לגבי האדם תהליך של הקטנה, כך הם עושים דבר דומה בקשר לאור. הנה המשך דברי רבי אלעזר - "כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה (זהו דור מגדל בבל), וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו (גנז את האור) מהן (מדורות אלו), שנאמר - 'וימנע מרשעים אורם' (איוב לח')."

הטענה של רבי אלעזר מחזירה אותנו לערבוב הזמנים, שעליו רמז לנו משה בדברים פרק ד', כפי שהראיתי במאמר חלק א' על הזמן ובריאת העולם, שם גם תוכלו לראות את תחילת המדרש במסכת חגיגה. יש תמיד מימד על זמני בבריאה. מאורעות שיתרחשו בהמשך כבר ידועים מראש. כך גם כאן, כשנברא האור הראשון, היה כבר ידוע שיבואו שני דורות של "רשעים". לפי רבי אלעזר, ייתכן שלא רק אלוקים מסתכל במאורעות העתיד, אלא גם האדם מסוגל לצפות מהלכים שלמים - מסוף ועד סוף. הוא מתאר אולי גם תהליך שבו הראייה של האדם מתקצרת, האור נגנז.

כהרגלנו בקודש, נלך בעקבות המדרש ונפנה לפרק לח' בספר איוב. הפסוק שבו מופיע הביטוי "וימנע מרשעים אורם" הוא פסוק טו'. שימו לב, שבמילה - רשעים, ה - ע' קופצת החוצה מתוך המילה. המלצתי לכם - הסתכלו גם בסביבה הקרובה של הפסוק. לכו כמה צעדים אחורה וקדימה. אתם רואים שבפסוק יג' שוב מופיעים רשעים, וגם שם - העין קופצת למעלה. אז יש לנו פעמיים רשעים, כך שאולי באמת מדובר בשני דורות של רשעים. ויש לנו עין קופצת, שמותירה את הרשעים - רשים, כלומר עניים ודלים. העין הזו כנראה מייצגת יכולת ראייה באור מסוים, שנלקחת מאותם דורות.

מאיפה לחז"ל שמדובר בדור המבול ובדור מגדל בבל? נענה על כך קודם ברמה אחת: יש רמזים שזרועים לאורך כל הפרק. כך למשל, בפסוק יג' מתוארת אחיזה בקטבים או בקצוות הארץ וניעור החוצה של הרשעים, תיאור המזכיר אסון אקולוגי כמו המבול. "זרוע רמה" בפסוק טו' יכולה לרמוז על השאיפה של אנשי מגדל בבל להגיע לשמים. עוד כמה רמזים מצויים בהמשך הפרק: הביטוי "מי פילג לשטף תעלה" בפסוק כה' מתאר, בעיניי, שיטפון המלווה, כנראה, גם ברעידות אדמה, המובילות לשבירה של היבשה ולהיווצרות של נהרות (תעלות), שבתורן מביאות לגילוי מחודש של היבשה. המים ניגרים אל תעלות, שנוצרו על ידי קריעה של האדמה. על שאר הרמזים לא נעמוד כעת.

עכשיו, הרחיבו את המבט, והסתכלו על כל הפרק באיוב, מתחילתו ועד סופו. פרק זה מונה את פעולות הבריאה, ומתאר תהליכים של קביעת גבולות וחוקים, והקצאת מקומות וזמנים. מה עושים שם הרשעים? או לפי חז"ל - מה עושים שם, בלב מעשה הבריאה, דור המבול ודור הפלגה?

אפשרויות חדשות

בואו נראה כמה אפשרויות שפתחו בפנינו החריגות שמצאנו במדרש ובאיוב. אפשרות אחת היא שבו בזמן שהבריאה ממשיכה מהשלב של היום הראשון לשלב של היום הרביעי, האור של היום הראשון נגנז. המאורות קיימים, אך על מנת להיברא יש צורך בפגימה, שהיא - גניזת האור. ההתמעטות היא חלק בלתי נפרד, אם כן, מתהליך של בריאה. מדוע? - בואו נזכור את השאלה הזו, ונמשיך לראות מה יש לנו כבר על החכה.

אפשרות שנייה היא שכבר בששת ימי הבריאה קיימים אנשים רשעים, שמהם האור נגנז, והם חיים בעולם שעובר שינויים קיצוניים כל העת. אפשרות שלישית היא שמדובר בדור המבול ובדור הפלגה, ואז אנו מקבלים את הלו"ז הבא - בין היום הראשון ליום הרביעי כדור הארץ עובר מהפכה אקולוגית (אולי היפוך קטבים?), המון אנשים נהרגים, הארץ נחלקת ליבשות (בדרך לסיפור המגדל, הכתוב מספר לנו על אדם שקראו לו פלג, כי בימיו הארץ נפלגה), דור שלם בונה מגדל גבוה ונוצרות שפות שונות.

כעת, שלושת הימים הראשונים נראים לנו אחרת לגמרי מהאופן שבו הורגלנו לחשוב עליהם. במדרש אחר חז"ל טוענים שכל יום בבריאה המתוארת בבראשית פרק א', ארך בפועל אלף שנה. מכיוון שבספר בראשית יש חשבון מדויק של השנים שעוברות בכל דור, אפשר לראות לאיזה אלף שייך כל דור. נוח נולד בשנת 1,056 לבריאת האדם, וכשהוא היה בן 600 היה המבול על הארץ. כלומר, בשנת 1,656 לבריאת האדם השיטפון בעיצומו (כנראה החל כבר כשנתיים לפני כן).

לפי מניין השניים ולפי מדרש חז"ל המשווה יום לאלף, בתקופת נוח והמבול אנחנו נמצאים באלף השני או ביום השני של מעשה הבריאה. זהו היום שבו נבראו השמים. הפלא ופלא, בשעה שהרקיע מתכונן ומתייצב, ותפקידו הוא להבדיל בין מים למים, יש בארץ מבול! מים עולים מתהומות ומציפים את הארץ, ומים יורדים בכמויות מהשמים על הארץ. התהליך נראה על פניו הפוך לחלוטין ממעשה של הבדלה, גבולות וסדר. ועם זאת, מדובר בבריאת השמים. בתקופת מגדל בבל אנחנו מצויים כבר על סף היום או האלף השלישי, שבו נקבעים גבולות הים והיבשה.

כל זה אפשרי, אם אנחנו מקבלים את ההנחה שמניין ימי הבריאה ומספר ימי האדם זהים. ספרנו את השנים מבריאת האדם ולא מבריאת העולם, כאילו האדם הוא אכן מסוף העולם ועד סופו. עשינו זאת על פי הכלל שלבריאה אין התחלה, ולכן העוגן היחיד שלנו הוא שנות קיומו של האדם. אך היכן זה נמצא בכתוב? הרי לפי הכתוב בפרק א' בבראשית, האדם נברא רק ביום השישי.

זכרו, כשאנו מדברים על בריאה, אנו לא מדברים על נקודת זמן ספציפית. האדם כבר קיים ויחד עם זאת הוא נברא, כפי שהעולם קיים ונברא בעת ובעונה אחת. אך גם אם נזנח את העקרונות שלנו לגמרי, בכתוב עצמו יש תימוכין לכך שהאדם היה קיים הרבה לפני היום השישי (היום שבו הוא נברא). לזאת נפנה במאמר הבא.